ביאור שטיינזלץ על עירובין ק״ד

1 שלש על שלש אצבעות — חוצצות, פחות משלש — אין חוצצות, ואם כן היינו הרי זה אותו דבר שאמר רבא אמר רב חסדא.

2 ושואלים: לימא פליגא האם נאמר שחלוקה זו על דברי רב יהודה בריה בנו של ר' חייא? ודוחים: אין להוכיח כי שאני שונה צלצול קטן דחשיב שהוא חשוב והריהו כבגד, ואף רבא מודה שהוא חוצץ.

3 ולשיטת ר' יוחנן: אדאשמעינן עד שהוא משמיע לנו גמי שאפשר להקל בו מטעמים אחרים לישמעינן שישמיענו בצלצול קטן שאפשר לכהן לקושרו ואינו חוצץ!

4 מסבירים: כי מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דגמי מסי דבר בדרך אגב השמיע לנו שהגמי מרפא אלא שאצל כהן עובד לא חששו גם לאיסור ריפוי בשבת שאינו אלא משום שבות ולא נאסרה במקדש.

5 א משנה בוזקין מפזרים מלח על גבי כבש שעולים עליו למזבח בשביל שלא יחליקו הכהנים בעלייתם למזבח, וממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדול שהיו במקדש על ידי גלגל העשוי לשאוב בו מים אף בשבת, ומבאר הקר רק ביום טוב.

6 ב גמרא רמי ליה הראה לו סתירה רב איקא מפשרוניא לרבא, תנן שנינו במשנתנו: בוזקין מלח בשבת על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו. ונדייק מכאן: במקדש — אין כן מותר לעשות זאת, במדינה — לא. ורמינהי ומקשים על כך שבמקום אחר שנינו: חצר שנתקלקלה במימי גשמים וקשה להלך בה — מביא תבן ומרדה שוטח, מפזר בה כדי שיספוג את המים, הרי שמלאכה מעין זו מותרת אפילו במדינה!

7 ומשיבים: שאני שונה תבן שלא מבטיל ליה מבטל אותו ומתכוון ליטלו משם לאחר שיתייבשו המים, ולכן מותר לשטוח את התבן בחצר כמו שמותר להניחו בכל מקום. אבל דבר ששוטחים אותו במקום ומבטלים אותו שם כמו מלח שלאחר שהלכו עליו ואינו ראוי לשימוש — אסור, מפני שנראה כבונה ומוסיף על הקרקע.

8 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: האי מלח היכי דמי מלח זה איך הוא בדיוק אי דמבטליה אם שמבטל אותו לגבי הכבש קא הריהו כמוסיף על בנין המקדש פרט כלשהו, ועל המקדש כתיב נאמר "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" דבה"י א כח, יט משמע שכל פרט בבנין המקדש נקבע בנבואה ואין לשנותו כלל אפילו ביום חול.

9 אי דלא קא מבטליה אם שלא מבטל אותו את המלח לגבי הכבש, אם כן קא הויא הרי זו חציצה בין רגלי הכהנים לכבש, ונמצא שבעת עבודתם אינם דורכים על הכבש ואין עבודתם נעשית כאמור בתורה.

10 ומשיבים שאין מבטלין את המלח אלא בוזקים אותו רק לצורך הולכת אברים לכבש, דלאו עבודה היא אלא רק הכנה היא לשריפת האיברים.

11 ושואלים: ולא וכי אין זו עבודה? והא כתיב והרי נאמר "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" ויקרא א, יג ואמר מר החכם בפירוש הדבר כי זו הולכת אברים לכבש, הרי שאף זו עבודה הכתובה בתורה! אלא אימא אמור שעושים זאת בהולכת עצים למערכה שהולכה זו לאו אינה עבודה היא.

12 דרש רבא: חצר שנתקלקלה במימי גשמים בשבת ומלאה בוץ מביא תבן ומרדה שוטח, מפזר בה להקל את ההליכה. אמר ליה לו רב פפא לרבא, והתניא והרי שנינו בברייתא: כשהוא מרדה — אינו מרדה לא בסל ולא בקופה סל גדול אלא בשולי קופה! כלומר שופך את התבן רק בצידיה של הקופה, שלא יעשה כמעשהו בחול, ואילו מדברי רבא נראה שהתיר בכל אופן.

13 הדר אוקים חזר והעמיד רבא אמורא עליה מתורגמן לפניו שישמיע דבריו ברבים ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, ברם כך אמרו משום בשם ר' אליעזר: וכשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה.

14 ג נאמר במשנה כי "ממלאין מבור הגולה" על ידי גלגל. בקשר לנושא זה ולביאורו מסופר: עולא איקלע לבי הזדמן לביתו של רב מנשה, אתא ההוא גברא טרף אבבא בא אדם אחד והקיש על הדלת אמר עולא: מאן האי מי הוא זה? ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא יחולל גופו שהוא מחלל את השבת שעובר ומשמיע קול בשבת.

15 אמר ליה לו רבה: לא אסרו בשבת אלא קול של שיר והקשה בדלת אינה קול נעימה. איתיביה הקשה לו אביי לרבה, שנינו: מעלין בדיופי בגישתא, סיפון לשאוב ממנו מן החבית ומטיפין מיארק כלי הנוטף טיפות טיפות לחולה בשבת.

16 ונדייק: לחולה — אין כן, אבל לבריא — לא, והיכי דמי כיצד היה הדבר בדיוק לאו דנים וקא בעי דליתער האם לא שהיה מנמנם ורצו להעירו וכיון שחולה הוא וחוששים להבהילו עושים זאת על ידי קול שפיכת המים מן הכלי. ושמע מינה: אולודי קלא אסיר נלמד מכאן שלהוליד קול בשבת אסור ואפילו אינו קול נעימה, שהרי לא התירו אלא לחולה!

17 ודוחים: לא, מדובר בחולה דתיר וקא בעי דלינים ער שרוצים שינמנם לשם כך מטפטפים טיפות דקות דמשתמע כי קלא דזמזומי שנשמע כמו קול נגינה.

18 איתיביה הקשה לו: המשמר פירותיו מפני העופות, ודלעיו מפני החיה — משמר כדרכו בשבת שאין זו מלאכה אסורה, ובלבד שלא יספק ימחא כפים ולא יטפח ידיו על גופו. ולא ירקד וירעיש ברגליו כדרך שהן עושין בחול כדי להבריח את העופות והחיות.

19 מאי טעמא מה הטעם, למה אסור לו לאו דקמוליד קלא האם לא משום שהוא מוליד קול בשבת, וכל אולודי קלא אסיר הולדת קול אסורה? אמר רב אחא בר יעקב: לא זה הטעם, אלא משום גזירה שמא אם ינהג כפי שהוא נוהג בחול ישכח ויטול צרור אבן לזרוק בעופות והריהו מטלטל מוקצה.

20 ושואלים: ואלא הא הלכה זו שאמר רב יהודה אמר רב: נשים המשחקות באגוזים שמגלגלות אותם על גבי הקרקע עד שיפגעו זה בזה — אסור. מאי טעמא מה טעם הדבר לאו דקא מוליד קלא האם לא משום שמוליד קול בהקשת האגוזים זה בזה, וכל אולודי קלא אסיר וכל הולדת קול אסורה?

21 ודוחים: לא טעם האיסור דלמא אתי לאשוויי שמא יבוא להשוות, ליישר הגומות, שבתוך המשחק יפריעו להן הגומות שבקרקע ויבואו להשוות ולסתום את הגומות בשבת, ויעברו משום בניה.

22 דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כן שזהו טעמו של דבר, הא זה שאמר רב יהודה: נשים משחקות בתפוחים — אסור, התם מאי אולודי קלא איכא שם מה הולדת קול יש שהרי אין התפוחים משמיעים קול כשפוגעים זה בזה?! אלא הטעם: דילמא אתי לאשוויי שמא יבוא להשוות גומות ואף באגוזים כן.

23 תנן במשנתנו שנינו: ממלאין במקדש מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, ונדייק במקדש — אין כן, במדינה — לא. מאי טעמא מה טעם הדבר לאו משום דאולודי קלא ואסיר האם לא משום שהולדת קול הוא ואסור בשבת?

24 ודוחים: לא, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו כי הגלגל מעלה מים רבים, ואם יתחיל לשאוב מהגלגל שמא יוסיף וישאב מים גם לגינתו, ויעבור משום השקאה בשבת שהיא תולדת מלאכה אסורה.

25 מסופר כי אמימר שרא למימלא בגילגלא התיר למלא בשבת בגלגל במחוזא, שאמר: מאי טעמא גזרו רבנן מה טעם גזרו חכמים שמא ימלא מים לגינתו ולחורבתו, הכא כאן במחוזא לא גינה איכא יש ולא חורבה איכא יש, שמחוזא היתה עיר בנויה כולה בלא גינות ושטחים ריקים לזריעה, ולכן אין לחשוש לאיסור.

26 כיון דקא חזא שראה דקא

27 תרו בה כיתנא ששורין במים הללו פשתן אסר להו להם לשאוב מים בגלגל, כדי שלא ימלאו מים לצרכים אסורים.

28 א שנינו במשנה ששואבים "מבאר הקר" ושאלו מאי מהי באר הקר? אמר שמואל בור שהקרו שהקריאו עליה דברים והתירוה שהוכיחו שמן התורה מותר לשאוב ממנה ביום טוב.

29 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: לא כל הבורות הקרות התירו, אלא זו בלבד. ואי אמרת ואם אומר אתה "שהקרו דברים עליה" מאי מה משמע "בארות הקרות" בלשון רבים ומה הוא "זו בלבד" שהרי אם נגזר שמה ממה שהקריאו עליה, אם כן מה שייכות שם זה לבארות אחרות שלא הקריאו עליהן דבר?

30 אלא אמר רב נחמן בר יצחק: באר הקר משמע באר מים חיים, שנאמר "כהקיר ביר מימיה וגו'" ירמיה ו, ז כלומר באר שמימיה נובעים.

31 גופא לגופו של דבר שנינו: לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד. וכשעלו בני הגולה מבבל חנו עליה, ונביאים שביניהן התירו להן ולא נביאים שביניהן חגי, זכריה ומלאכי התירו מכוח נבואה אלא מנהג אבותם בידיהם על פי מסורת שמבאר זו היו שואבים אף ביום טוב.

32 ב משנה שרץ מת שנמצא במקדש וכאמור בתורה הוא טמא בדרגת אב הטומאה, כהן מוציאו בשבת בהמיינו באבנטו ואף שהאבנט, שהוא מבגדי כהונה, נטמא מחמת השרץ מוטב לעשות כן כדי שלא לשהות את הטומאה בבית המקדש, אלו דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאים את השרץ כדי שלא לרבות את הטומאה שצבת כזו אינה מקבלת טומאה.

33 ברור שביום חול מפנים שרצים מכל מקום שימצאו במקדש, אבל מהיכן מוציאין אותו בשבת — מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם למזבח שאלה המקומות המקודשים ביותר, ומשאר העזרה אינו צריך, אלו דברי ר' שמעון בן ננס.

34 ר' עקיבא אומר: כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אם נכנסים שם בטומאה משם מוציאין אותו ובכך נכלל כל שטח העזרה. ושאר כל המקומות שבמקדש כופין עליו פסכתר גיגית נחושת ומשאירים אותו כך עד צאת השבת.

35 ר' שמעון אומר: כלל גדול מקום שהתירו לך חכמים — משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא דברים האסורים משום שבות שהיא גזירת חכמים, אבל לא דבר האסור מדין התורה.

36 ג גמרא אמר רב טבי בר קיסנא אמר שמואל: המכניס דבר שהוא טמא שרץ למקדש — חייב, ואם הכניס שרץ עצמו — פטור. מאי טעמא מה טעם הבדל זה? אמר קרא הכתוב "מזכר ועד נקבה תשלחו מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" במדבר ה, ג כלומר, החובה לשלח מחוץ למחנה חלה רק על מי שיש לו טהרה במקוה כזכר ונקבה האמורים במקרא יצא שרץ עצמו שאין לו טהרה, ולכן המכניס שרץ פטור, שלא עבר על מצות התורה לשלח את הטמאים.

37 ומציעים: לימא מסייע ליה האם נאמר שאפשר לסייע לו מברייתא זו ששנינו: "מזכר ועד נקבה תשלחו" ונדייק: פרט לכלי חרש, דברי ר' יוסי הגלילי. מאי טעמא מה טעם הדבר לאו משום דלית ליה האם לא משום שאין לו טהרה במקוה? והוא איפוא כשיטת רב טבי בר קיסנא!

38 ודוחים: לא, הטעם הוא שמוציאים רק את מי שנעשה אב הטומאה כגון אדם וכלי מתכת. יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה לעולם. וגזרת הכתוב שלכל היותר יהא רק ראשון לטומאה.

39 ומציעים: לימא כתנאי האם נאמר שיש מחלוקת תנאים בשאלה זו, שהרי במשנתנו נאמר: שרץ שנמצא במקדש — כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, אלו דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאו כדי שלא לרבות את הטומאה.

40 מאי לאו בהא קא מיפלגי האם לא בדבר זה נחלקו דמאן דאמר שמי שאמר שלא לשהות קסבר סבור הוא: המכניס שרץ למקדש — חייב ולכן יש לעשות הכל כדי להוציאו מיד. ומאן דאמר ומי שאמר שלא לרבות על ידי טומאת האבנט סבר: המכניס שרץ למקדש — פטור וכיון שאין ציווי מיוחד בדבר ראוי לדאוג שלא להוסיף טומאה יתירה.

41 את ההסבר הזה דוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל יש לומר שהמכניס שרץ עצמו חייב. והכא בהא קא מיפלגי וכאן בזה נחלקו בעצם הטעם שפירשו בדבריהם מר חכם זה, ר' יוחנן בן ברוקה סבר: שהויי טומאה עדיף השהיית טומאה עדיפה וחמורה יותר, וכדי שלא תשהה טומאה במקום הקדוש מותר אף לטמא בגדי כהונה. ומר וחכם זה, ר' יהודה סבר: אפושי טומאה עדיף תוספת הטומאה עדיפה וחמורה יותר, ולכן לדעתו אין להוציאו אלא על ידי צבת עץ.

42 אלא מציעים, אם כן תהא הלכה זו שנויה במחלוקת כהני תנאי כתנאים אחרים אלה, דתנן ששנינו במשנתנו: מהיכן מוציאין אותו ונחלקו ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא אם מוציאים אותו רק מן ההיכל או אף מן העזרות.

43 מאי לאו בהא קא מיפלגי האם לא בדבר זה נחלקו דמאן דאמר שמי שאמר שמעזרה לא מוציאין אותו קסבר: המכניס שרץ למקדש — פטור, ולכן אין חובה להוציאו בשבת מן העזרה, ומאן דאמר מכולה עזרה ומי שאמר מכל העזרה כולה חייבים להוציא אותו סבר שהמכניס שרץ למקדש — חייב.